א והיינו צאת הכוכבים פי' ג' כוכבים בינונים ומפני שאין הכל בקיאים בין בינוני' לגדולים צריך ליזהר עד שיראו הקטנים כ"כ הר"רי כפי מה שהגיה הדרישה בסי' רל"ה: ב ואז מתחיל זמן ק"ש פי' לענין שקודם לזמן הזה אין לקרותו אבל לענין אם מחויב לקרו' מיד בתחלת זמן הזה נחלקו  בו הפוסקי' הר"די סובר דלכתחל' חייבו לקרות מיד בצאת הכוכבי' ואפי' אינו רוצה לעסוק במלאכה ולא לאכול או לישן אפ"ה אין לאחר הזמן לכתחלה והא דתניא לקמן ד' ב' חכמים עשו סייג לדבריהם כו' אבל אם רגיל לקרות קורא כו' מיירי בחצי שעה דקודם צה"כ דבכה"ג דוקא לאכול ולישן אסור אבל רשאי לקרות ולשנות אבל בשעת הגעת הזמן אפי' לקרות ולשנות אסור. ומשו"ה לקמן ה' ב' גבי אבא בנימין תופס הר"רי פירש"י שם דאפי' ללמוד אסור בלומד לעצמו כ"א בלומד לאחרי' הוא דשרי גם לפי"ז הא דפליגי ר"ג וחכמים בסייג דעד חצות בדיעבד קא מיירי דאי לכתחלה חיובו לאלתר בשעת צה"כ לכ"ע ורק אם לא קרא מיד פליגי ר"ג וחכמי' דלר"ג לא עבדי' סייג דיעבד ולחכמים עבדינן ולפי"ז ר"ג דהורה לבניו לקרות ק"ש אע"ג דלא מיקרי אנוסי' כמ"ש הרשב"א והר"אש דמשו"ה לא התיר להם לקרות אם כבר עלה השחר מ"מ קודם שעלה ע"הש התיר להם לקרות כדנפשי' ולא הורה להם כרבים וצ"ל לפ"ז דאף דשאלת בניו הי' משום דיחיד ורבים הלכה כרבי' היינו אם הוי פליגי בדאורייתא אבל כיון דהשיב להם דרק בהרחקה פליגא ומדרבנן בזה הורה להם למיעביד כיחיד כדי להחמיר לקיים המצוה דאורייתא ומשמע דגם הרמ"בם תופס שיטה זו דהרי פסק עד חצות כחכמי' ודחק הב"י דס"ל הא דאר"י א"ש לקמן ח' ב' הלכה כר"ג היינו לאפוקי מר"א ובודאי שזה תימה לפרש כן דא"כ הל"ל הלכה כחכמים וגם בלא"ה ל'"מל הלכה דבלא"ה הלכה כרבים אבל אי ס"ל כשי' הר"רי א"ש דודאי גם הרמ"בם פוסק כר"ג ולא פליג רק דיעבד אבל לכתחלה מודה ר"ג דעבדינן סייג עד חצות רק בהא דס"ל להרר"י דלכתחלה זמנו מיד בהא לא ס"ל להרמב"ם כוותי' אבל בהא דס"ל להר"רי דפלוגת' ר"ג וחכמי' הוא בדיעבד סובר גם הרמב"ם כוותי' א"נ י"ל דגם בהא דלכתחלה זמנו מיד סובר ג"כ כוותי' ורק דמכ"מ כשיש לו מצוה אחרת ודאי לא שבקינן מצוה אחרת מפני הך זמנו דלכתחלה אבל בסייג דעד חצות דעבדו הרחקה אסור לו לעבור זמן חצות אפי' לעסק מצוה ובהא מודה ר"ג אבל מ"מ אם עבר עדיין יכול לקרות כר"ג וכדהורה ר"ג לבניו: אבל הרש"בא והר"אש משמע דס"ל דדוקא לעשות מלאכה או לאכול הוא דאסור אבל היכא דלא שייך שכחה אז פשיעה יכול להמתין לכתחלה עד חצות לכ"ע: ולדבריהם הבריית' דלא יאכל קימעא מצי מיירי בהגיע כבר זמן ק"ש ואפ"ה לשנות ולקרות שרי ומשו"ה ג"כ בהך דאבא בנימין כ' הרא"ש דללמוד שרי כשהוא רגיל לילך לבה"כ דלא שייך בו שישכח וגם משו"ה ס"ל להרא"ש דפלוגת' ר"ג וחכמי' הוא בלכתחלה ולר"ג דלית לי' סייג אפי' לכתחלה רשאי להמתין עד שיעלה ע"הש ולפ"ז ר"ג הורה לבניו אפי' כחכמי' דבדיעבד מודו לי' ואיפסק' הלכת' כר"ג אפי' בלכתחלה וכ"מ בתו' ד' ב' ד"ה וקורא דהך דלא יאכל הוא דוקא בהגיע זמן ק"ש וכ"מ עוד בתוס' פסחי' ק"ך ב' ד"ה אמר: שכ' דגבי פסח דעבדו הרחקה עד חצות מדרבנן הוא רק לכתחלה והרי בקדשים הנאכלי' ליום ולילה מודה ר"ג דעבדינן הרחקה ואפ"ה דיעבד שפיר דמי ולכן א"ש הא דאוקי הש"ס שם מתני' דשם כרא"בע ולא מוקי למתני' אפי' כר"ע ומשום סייג אלא משום דבמתני' קא' דהפסח אחר חצות מטמא את הידי' ואי משום הרחקה מותר באכילה אחר חצות דיעבד ולשי' הר"רי צ"ל דמכ"מ נהי דאפי' דיעבד אסור לאכול הפסח מדרבנן מ"מ לא ה"ל לטמא הידי' ולמיהוי כנותר אי לאו דאתי' כראב"ע דמדאוריית' אסור אח' חצות ומשו"ה הרמב"ם בה' קרבן פסח לא הזכיר באמת דמטמא הידי' דאע"ג דלדידי' עבדינן הרחקה גבי פסח, אפי' דיעבד דהא מודה ר"ג בקדשי' מ"מ אינו מטמא הידי' לדידי' דס"ל דלא כראב"ע רק בפ"ח מה' אבות הטומאות דין ג' כתב סתם גבי נותר דמטמא ידי' וזה קאי בנותר גמור וכ"מ ג"כ בתה"ד סי' ק"ט שכת' דאפי' טעימה אסור בהגיע זמן ק"ש ומייתי ראי' מהך דלא יאכל קימעא ש"מ ג"כ דבלא הגיע הזמן עכ"פ טעימה שרי מיהו הטור כ' דאינו אסור רק לאכול וכ"מ בתוס' שכ' מכאן משמע שאין לו לאכול סעודה אבל מ"מ בש"ע לא התיר טעימה רק בלח הגיע הזמן אבל בהגיע זמן י"ל דמודה המחבר לאסור הטעימה כדברי הת"הד: ובמה"ריו בה' פסח הביאו במג"א סי' רל"ב ס"ק ח' וז"ל ונ"ל דה"ה מי שלא התפלל ערבית עם הצבור אסור במלאכה ובלימוד עד שיתפלל כדאמרינ' פ"ק דברכות כו' וכ' שם במג"א וז"ל והא דאמרינ' בברכו' שלא יאמר כו' אלא נכנס לבה"מ וקורא ק"ש מיירי קודם זמנה כו' עכ"ל וקשה אכתי לשון כדאמרינן פ"ק דברכו' כו' דמשמע דמייתי המה"ריו ראי' משם לאיסור ואינו מיושב דהא שם אין מפורש האיסור רק ההיתר מפור' ונהי שנתרץ דאין ראי' להיתר משום דמיירי קודם זמנה אבל מ"מ אין ראי' לאיסור משם וה"ל למהר"יו להביא הך דאבא בנימין ולפירש"י שם. ע"כ נ' העיקר כדפי' בב"ח סי' תל"א דמה"ריו מחלק בין הוא יושב בב"הכ או בביתו ודבר זה דייק לי' שפיר ממה"ריו מהך ברייתא דשם איתא נכנס לבה"כ משמע אבל בביתו אסור ובדומה לזה מחלק הרא"ש לקמן גבי אבא בנימין דברגיל לילך לבה"כ שרי ללמוד ומינה נשמע דמכ"ש כשיושב בב"המ דשרי אלא במ"ש הב"ח לבסוף דגם כשיושב בביתו ורגיל להתפלל בביתו שרי דהוא נגד סוף דברי מה"ריו כמ"ש במג"א וגם הב"ח לא החליט הדבר ורק בא לישב מנהג העולם שנהגו היתר בכך וס"ל בהא דלא כמה"ריו (וגם לא ס"ל כפי' רש"י לקמן גבי אבא בנימין לתי' הרא"ש) ולא הביא דברי מה"ריו רק לענין הא מלת' דברירא דביושב בב"הכ רשאי ללמוד וזה ברור בכוונתו ע"ש דבזה תו לק"מ מ"ש במג"א סי' תל"א על הב"ח ע"ש: אבל אין לתרץ דברי המג"א בזה דאיהו מפרש הך מ"ש מה"ריו כדאמרי' פ"ק דברכות דר"ל מדאוסר שם לאכול קימעא דהיינו טעימה וא"כ ע"כ אין הטעם משום חששא דימשך בסעודתו או יפשע וישכח להתפלל דזה לא שייך רק בסעודה קבוע' אע"כ הטעם משום דמיד בהגעת זמן דצ"הכ צריך הוא מיד לקרוא ק"ש כדס"ל להר"רי וממילא אסור לפ"ז ג"כ ללמוד כיון שמצות ק"ש חובה עליו לכתחלה מיד וא"ש הראי' דז"א דלפ"ז הדר א"א לפרש הך דלא יאכל כו' קוד' הגעת זמן ק"ש דבקודם הגעת זמן ודאי דטעימה שרי ובאמת להר"רי צ"ל לא יאכל קימעא הוא לאו דוקא ולהמפרשי' דלא יאכל קימעא דוקא צ"ל דמיירי בהגעת זמן ק"ש ואפ"ה קורא ושונה: אע"כ דברי הב"ח בפי' דברי מה"ריו עיקר: ואין להקשות לשי' הר"רי דמתני' ר"ל דלכתחלה חיובו לקרות מיד בב"הכ מאי פ"הג בסמוך ג' א' דר"א דמתני' אר"א דברייתא דהא י"ל דר"א דברייתא מתחילין לקרות קא' ור"ל דשרי לקרות משעה שקדש היום בע"ש אבל מ"מ אין חיובו לאלתר משעה שמקדש היום ורשאי להמתין עד צ"ה ובמתני' מאימתי קורין קא' דר"ל שמחויב לקרותו מיד ולא לאחרו עוד והוא בצ"הכ דוקא א"כ לא ק' כלל ר"א אדר"א וי"ל דנהי דבמתני' ר"ל עיקר חיובו לכתחלה בצ"הכ מ"מ ממילא משמע ג"כ דבא לשלול שאין זמנו קודם לצ"הכ דאל"כ לא הוי לי' לתנא למשבקי' ולאשמעינן דרשאי לקרות מיד בשעה שקדש היום. ובהא א"ש דק' בסוגי' דמעיקר' רמי הש"ס מתני' אבריית' דיהיב שיעור' דעני ותי' דעני וכהן חד שיעור' ופ"הג מבריית' דפליגי ר"מ וחכמי' וס"ד דעני ובני אדם חד שעור' וק' א"כ